"עברנו לגטו שהוקם בעיר סטניסלבוב. הכי חשוב היה למצוא עבודה. מי שעבד קיבל אוכל. דודי, אחי אמי, היה רפד ידוע בעיר, והגרמנים לקחו אותו לעבוד בריפוד ובתפירת וילונות לבית מלון שנבנה מחוץ לגטו. לאחר כמה ימי עבודה אמר דודי לממונה הגרמני על העבודה, שיש ילד יהודי שתמיד עזר לו בעבודתו וכדאי שיעבוד איתו. הוא התכוון אליי... בכל בוקר, בשעה 04:00, יצאנו קבוצה של חמישים יהודים לעבודה בצד הארי. הלכנו ברגל עד הצד השני של העיר. חברי הקבוצה היו נותנים לי תכשיטים או חפצי ערך קטנים, ואני הייתי מתחמק מן העבודה ומחליף את חפצי הערך במעט תפוחי אדמה וירקות. בעבורם זו הייתה התקווה היחידה להשיג מזון נוסף לבני משפחותיהם בגטו. אני קיבלתי חלק קטן מה"תוצרת" שהבאתי ונתתי אותו לבני ביתי. אסור היה לאיש לעזוב את מקום העבודה. חיילים גרמנים שמרו על מבואות הבניין. נהגתי לחמוק לרחוב מבעד פתח שמצאתי במרתף הבית ודרכו חזרתי עם המזון (...)"