"התחלתי לעבוד. הנחתי שתי פיסות בד אחת על גבי השנייה, כפי שהורו לי. משכתי בגלגלי המכונה ונענעתי ברגלי את הדוושה.למרבה הפלא, המכונה התחילה לתפור.נעים היה הרעש שלה. הבד המשיך 'לנסוע' קדימה, ואני לקחתי שני חלקים נוספים, עוד שניים ועוד. הייתי מאושרת. דודי צדק. בלי שום בעיות אני יודעת לתפור. חבל שאבי אינו יכול לראות אותי עכשיו. אין הוא יודע אפילו שקיבלתי את העבודה. אך מה זה קרה? רק הזזתי את החלקים 'הגמורים' והכול נתפרד, כאילו לא תפור היה. לא הבנתי מדוע, הרי המכונה תפרה (...) ניסיתי שוב ושוב ועצרתי. לא היה טעם להמשיך. שווא הייתה שמחתי. דודי המסכן אמנם לימדני תנועות שעושים בזמן התפירה, אבל הוא לא אמר לי, שיש להשחיל חוט במחט..." שרה פלגר־זיסקינד, גטו לודז', פולין