"אני זוכר שלקחו את אימא, אני נשארתי עם אחותי ועם אחי ולתומי חשבתי שלמחרת היא תחזור .בערב אחותי, זה אחד הקטעים שאני זוכר טוב מאוד, היא רצתה את אימא, ואני כיסיתי אותה ולא ידעתי מה להכין להם לאכול. אמרתי: אימא עד הבוקר תחזור, אז כל מיני שטויות שהיו בבית נתתי להם. ...למחרת בבוקר אני קם, אין אימא. ואני יושב וחושב מה לעשות. אני ילד, אי אפשר היה לצאת, הם [הגרמנים] עשו עוצר וכמה ימים לא נתנו בכלל לצאת מהעיר. היו שעתיים שאפשר היה להביא אוכל או משהו. אני ידעתי איפה יש לאימא כמה גרושים, איפה היא החביאה את הכסף, למעלה במזווה. הלכתי והוצאתי קצת כסף, לא יודע מה קניתי בדיוק... למחרת, זה אני זוכר, אני החלטתי להכין להם אטריות. קוראים לזה "גומבוס" בהונגריה,לעשות כאלה כדורים מקמח. היו ממלאים בפנים ריבה. אני זכרתי שאימא עשתה את זה. אני התחלתי לעשות את זה, שמתי בסיר ויצא לי כזה גוש גדול. אז בכיתי, מה זה בכיתי: אימא, איפה את? תבואי."
ישראל הדר, בן 12, בודפשט, הונגריה.
מיינו את תגובותיו של ישראל למצב החדש בעזרת הטבלה הזאת:
כל הזכויות שמורות ©
עמותת סנונית
ויד ושם
www.yadvashem.org.il
(
ראו תנאי שימוש
)
