היום יום רביעי 21 ביוני 1944. השעה מוקדמת ביותר בבית החרושת ללבנים בגטו דברצין. מישהו נוגע בכתפי. אני מתעורר. דודי לוחש לי: "מוישל'ה... מוישל'ה... האם אתה יודע שהיום הוא יום הבר-מצווה שלך? האם אתה מוכן היום להניח תפילין ולהתפלל?" "אני מוכן!" לחשתי לדודי בקול ברור. הוצאתי את התפילין מתוך תרמיל הגב. אֵלו התפילין שאבא קנה בחופשתו האחרונה לפני שנכנסו הגרמנים לעיר וסגרו אותנו בגטו. בשבועות הראשונים בגטו, התאמנתי בכריכת רצועות התפילין על הזרוע ועל אצבעות כף ידי השמאלית. בגטו הוצא איסור החזקת טליתות, ספרי תורה ותפילין. העובר על האיסור ייענש ב- 75 מלקות! רציתי להניח את התפילין על הזרוע לראשונה כשאבא לצדי, אלא שאבי נלקח מאתנו. הכנסתי את נרתיק התפילין אל תוך חולצתי, וגם סידור תפילה. כשידי הייתה בתוך ידו של דודי, הגענו אל משרפת הלבנים. ירדנו אל המרתף האפל. אני מוציא בדחילו את התפילין משחיל את ידי ומברך, "ברוך... אשר קדשנו במצוותיו וציוונו להניח תפילין". ופטר זיסמן עונה לי ב'אמן'. אנחנו מתפללים. חולצים את התפילין. חוזרים למקומנו. אימא כבר חיכתה לנו. עדיין הפחד על פניה. אימא הוציאה מתוך שקית שבתרמיל חופן גרגירי חומוס מבושלים, וחילקה אותם לכל בני המשפחה שהתקבצו סביבנו".