"ילד שוכב במיטה, הוא רוצה לישון. איננו יכול להירדם. הרעב מציק לו [...]. בחדר שקט. כולם ישנים, אימא, אבא ואחות קטנה, ושם בארגז מונח חצי כיכר לחם. אולי הוא ירד בשקט ויחתוך פרוסה קטנה ודקה, פרוסונת דקדקה, אף אחד לא ירגיש. המצפון לא מרשה, הלחם הזה צריך להספיק לעוד יומיים, כבר חתכו מן הלחם מעל למותר. ויכוח בין הרעב והמצפון.גם כך זה לא יספיק, בין כך ובין כך אכלתם יותר מדי, קח! קח! רק פרוסה קטנה. לא, אומר המצפון. הלחם הזה הוא של אמך, של אחיך ושל אחותך הקטנה, אל תיקח מהם, גם הם רעבים כמוך. בסופו של דבר ניצח הרעב. הילד שוכב במיטה מכוסה מעל לראש ונוגס מן הלחם היבש הטבול בדמעותיו המלוחות..."